לרובנו מאוד לא נוח בחברת הכעס שלנו. אנחנו לא מבינים אותו ולא יודעים מה בדיוק לעשות איתו. כשאנחנו מטפלים לא נכון בכעס או מדכאים אותו, יש לכך השפעה דרמטית על בריאותנו הגופנית, הרגשית והחברתית. הבטחון העצמי שלנו נשחק, תחושות של דכאון מתעצמות בנו והמערכת החיסונית שלנו מתערערת. התעצמות ודרמטיזציה של הכעס מובילים למצוקה חברתית ואלימות. אבל, אם יובן ויתועל ביעילות יכול הכעס להביא לנו תועלת רבה.
נסו את נקודת המבט הזו: כעס הוא רגש יצירתי ומלא תובנה, המעורר בנו מיקוד, אמונה, התרגשות, אפשרויות חדשות, ביצועים מוגברים, מודעות מחודדת ופוטנציאל פעולה. כעס הוא תגובה לעוול, סימן לפגיעה המולידה רצון לעשות משהו בקשר לזה. כעס הוא ממריץ רב עוצמה. הוא מביא עימו בדיוק את מה שאנחנו צריכים כדי לנקוט פעולה: דופק ומחזור-דם מוגברים, דריכות במערכת השרירים ונחישות. בהתבוננות כזו ניתן להבין כי ערכו של הכעס לא יסולא בפז.
כעס מחובר חיבור ישיר למידת ההעצמה שאנו חשים, לכמה טוב לנו. הוא חלון למאבק הפנימי שלנו לאמונה בעצמנו ולמאבקה של החברה לחיים טובים. הכעס הוא כמו קולטן-כאב במערכת העצבים - הוא מצביע על מקום בו מתרחש מאבק הדורש התייחסות. אם אנחנו דוחים, מדכאים או מתעלמים מכעס, אנחנו משקיטים את מערכת האזעקה הטבעית שלנו ומכבידים על האפשרות להתבונן במה שבאמת קורה, להתבונן בכל התמונה. דיכוי כעס מביא עימו הרס-עצמי, קריסה פנימה ועיוות.
רובנו מפחדים מכעס משום שמודל האלימות המחובר אליו הוא כה נפוץ. כעס - אינו גורם אלימות. חוסר אמון-עצמי וחוסר אחריות מביאים לכך. אדם אלים הוא מי שמסרב לקחת אחריות על חייו, מי שמחליט להאשים אחר במאבקים שלו עצמו ואחר-כך גם מנסה לשלוט בו. האלימות היא מאבקו של מי שחסר אמון בעצמו והמנסה באופן נואש להוכיח שיש בו ערך.
עלינו להיות מודעים לכך שיש קשר קריטי בין העצמה, כעס ואלימות. כשאנחנו חווים העצמה ותחושת ערך-עצמי, יכול כעס להוליד תחושת המראה, אנרגיה נפלאה, מציאת הרצון הפנימי ללמוד דברים חדשים על עצמנו ועל העולם, פתרונות, שינויים ודחיקת העוול. אלה הרגעים שבסופם אנו מודים בגלוי או בסתר ליבנו למי שהכעיסו אותנו. כשתחושת הערך העצמי שלנו לוקה בחסר פונה הכעס פנימה, מתעוות ואז יוצא החוצה שוב כשהוא מועצם, מכוון מול אחרים ומכוון להרס או נשאר בפנים והופך להרס עצמי.
כשאנחנו מאבדים תקווה ואמונה בעצמנו, אנחנו מרימים ידיים. במקום הזה, אין לנו את היכולת לכנס את הכוחות היצירתיים שלנו. איננו יכולים למצוא את הרצון להמשיך בדרך. התמונה שאנחנו בוחרים לראות מתדרדרת ומתדרדרת פנימה עמוק עמוק עד שאנחנו מאבדים כל קשר עם מה שקורה באמת.
בין אם ייקח הדבר זמן מועט או זמן ארוך - בסופו של דבר נקום מן המקום ההוא. ובזמן שאנחנו קמים כדי להתחיל ללכת, כדאי שנדע ונזכור עוד דבר אחד חשוב: הדרך מתחושת חוסר ערך אל תחושת ערך עוברת דרך כעס. רבים מפחדים מכך אבל הכעס מסמן לנו דבר חשוב - הכעס הוא הסימן לכך שיש בנו תקווה.
טיפול לא נכון בכעס משליך על תחומים רבים; שנתנו מופרת, הרגלי האכילה שלנו משתבשים, כך גם מחזור הדם והתפקוד הכללי. לכן חשוב שנבין כיצד להכיר בכעס ולפעול דרכו, כשכל צעד מתוכו והלאה מעצים ומצמיח אותנו.
הצעד הראשון להקלת כעס הוא מציאת סביבה בטוחה מספיק לחשיפת הפצע שהוליד את הכעס. אנחנו יכולים לארגן לעצמנו מקום - סביבה בה נמצאים אנשים המאמינים בנו. התארגנות כזו היא הצעד הראשון בדרך ללקיחת אחריות מלאה על חיינו. פעולה בסביבה בטוחה מאפשרת שחרור הכעס באופן בטוח. אל תטעו - הכעס, הזעם והתשוקה אכן יופיעו. אם לא עכשיו, בזמן אחר. ניתוב הכעס באופן יעיל פירושו הבאת הכעס לידי ביטוי בלי להפנותו כלפי אדם מסויים. פירושו לספר את הסיפור שלנו מנקודת מבטנו, במלואו ובאופן שאינו משתמש לשתי פנים, בלי לעצור בשל הזיעה הקרה או הרעד שיאחזו בנו בעקבות הסיפור. הכעס שלנו משתחרר באופן מלא במקום בו אנחנו פוחדים. שם גם מתחיל הריפוי, מתחילה הדרך להעצמה ובניית אמון בעצמנו.
אנחנו מקבלים הרבה מידע מוטה בעניין כעס: "אנשים הגיוניים לא מתעצבנים," או "האדם הנאור הוא חסר כעס." האמת היא שהאדם ההגיוני אכן כועס - זהו רגש תקין וטבעי. כשנגרם עוול, יחוש האדם ההגיוני, בעל התקווה והמאמין בעצמו - כעס. אנשים מוארים כועסים פחות לא משום שהדחיקו את רגש הכעס, אלא משום שיש מעט חוויות בעולם היכולות לטלטל את תחושת הערך העצמי שלהם.
כעס עולה ויעלה בנו. עלינו לראות בו משאב בעל ערך רב. אנחנו בני אדם ואנחנו חשים בו בעוז. כעס יכול להיות מקור אנרגיה וכוח נפלא כדי להעצים את עצמנו. אין לו סיבה להפריע לאינטליגנציה שלנו או לאפשרות לנקוט דרך אוהבת.
כשאנחנו נאבקים, אפילו תוך כדי המאבק, כדאי לזכור כי הכעס נמצא שם כדי לומר לנו דבר, הוא נותן לנו תקווה. אנו יכולים לעמוד מול הצורך בשינוי ותיקון העוולה בלא האשמת אדם אחר. אנחנו יכולים להיות אנשים חזקים יותר.
סיפור - הסלקי הפצוע (סקוטלנד)
אם תלכו אל המים הצלולים והקרים המקיפים את איי אורקני (Orkney) שבצפון סקוטלנד, תראו יצורים נאים רבים. היפים ביותר יהיו אולי כלבי הים: כלבי הים שישחו קרוב אליכם כשתלכו על החול הנקי שלאורך החוף.
שם בצפון, באיי אורקני, הם קוראים לכלבי הים - סלקי (Selkie).
הסלקי יתבוננו בכם בעיניהם העגולות, החומות. ואתם ודאי תחשבו שהם מקסימים ומופלאים.
אבל לא כולם אוהבים את כלבי הים והסיפור הזה הוא סיפור על איש שלא אהב אותם.
לא, הוא שנא אותם.
הוא שנא את הסלקי משום שהוא היה דייג.
בכל ים יצא בחתירה עם הסירה שלו אל המים הצלולים, הקרים והטיל את אחת מרשתות הדייג שלו. הרשת הייתה מחוברת למצוף קטן והיא שטה על פני המים. אז חתר משם קצת הלאה והניח עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת.
כשהיה מסיים להניח את כל הרשתות שלו היה חוזר לראשונה ואוסף אותה כדי לראות מה לכד. אם היו ברשת דגים, ידע שבאותו ערב תהייה לו אורחה. אם היו הרבה דגים, הוא ידע שיוכל ללכת לפאב באותו ערב!
אבל לפעמים, כשמשך את הרשת, הוא ראה שמישהו נשך וקרע את הדגים. לפעמים היו הרשתות קרועות - לפעמים כל כך קרועות שאי אפשר היה לתקן אותן בכלל.
"אך, הסלקי הארורים!" הוא קילל.
לא, הדייג לא אהב את הסלקי.
עכשיו, היה מקום מסויים אחד בים, בדיוק מעבר לצוק שבצפון האי ווסטריי (Westray): זה היה מקום בו תמיד דג דגים טובים. אבל קיץ אחד, יום אחר יום, כשמשך את הרשתות מצא את הדגים נשוכים וקרועים. הוא מצא את הרשת קרועה. באותו קיץ, זרק לפח כל כך הרבה רשתות שנקרעו במקום ההוא שלפסוף החליט לנקום את נקמתו.
אז ביום החמים הבא - ולפעמים יכול להיות חמים באורקני - כשחתר למקום ההוא בדיוק מעבר לצוק הצפוני של ווסטריי, הוא קודם כל הטיל עוגן. אז השליך רשת. אבל באותו יום, לא המשיך לחתור הלאה כדי להניח עוד רשתות. במקום, הוא הסיר את בגדיו וישב מחכה. מחכה כשהסכין הגדולה שלו לצידו.
ובכן, היום היה חם והרוח שקטה - ולפעמים הרוח שקטה, אפילו באורקני. כשישב שם, סירתו מתערסלת בקלות על פני המים הצלולים והקרים, יכול להיות שהוא עצם עיניים, אני לא בטוחה שאני יודעת.
אבל פתאום הוא שמע את זה: משהו משך את המצוף של הרשת כלפי מטה. הוא הביט מעבר לדופן הסירה. שם, עמוק במים, הוא ראה משהו גדול, משהו אפור, משהו שמתנפל על הרשת שלו.
"הסלקי הארור!"
כשסכין בין שיניו הוא צלל אל תוך המים, למטה דרך המים הצלולים והקרים עד שהגיע אל מאחורי הסלקי. אז, עם הסכין, הוא דקר. דקר וקרע. הוא ראה את הפצע הפתוח, הוא ראה את הדם האדום שוטף אל תוך המים הצלולים.
הסלקי, כשסכין הדייג עדין נעוצה בצידו, התפתל והסתובב כל כך הרבה פעמים שהדייג איבד את האחיזה בסכין. הוא ראה את הסכין נופלת דרך המים הצלולים, נופלת אל קרקעית הים.
הדייג לא יכל לרדת אחריה: לא היה לו יותר אויר - הוא היה חייב לעלות כדי לנשום.
"אז איבדתי סכין. אבל אני בטוח שהסלקי הזה לא יטריד את הרשתות שלי שוב!"
ביום שלמחרת, כשפרש הדייג את כל הרשתות שלו וחזר כדי למשות אותן, באותו יום מצא את כולן ריקות.
ובכן, זה קורה: במיוחד לדייגים.
אבל ביום שלמחרת קרה בדיוק אותו הדבר. וגם ביום שאחרי. וביום שאחריו.
הדייג הבין שהוטלה עליו קללה: קיללת הסלקי.
תוך זמן קצר הפסיק לצאת לדייג - לא היה טעם לכך. במקום, עמד ליד קיר המזח, בוהה אל הים הקר והאפור, מקלל את המזל שלו - ומקלל את הסלקי.
הוא עמד שם יום אחד כששמע קול מאחוריו.
"הי, אתה. אמרו לי שאולי אתה תוכל לעזור לי."
הדייג הסתובב וראה אדם זר - אדם שחבש כובע רחב משוך נמוך על פניו.
"אני מחפש מישהו שיעזור לי להשיג כמה עורות של סלקי."
"עורות של סלקי? אני הבן-אדם שאתה מחפש, בעיקר אם מדובר בלהרוג סלקי! אבל תצטרך לשלם לי."
"לשלם? הי, אני לא אמרתי לשלם. אני אצטרך לברר בקשר לזה. בוא אתי."
הזר לקח את הדייג והם הלכו לאורך השביל אל מחוץ לכפר - השביל שעבר מעל הצוק שבצפון ווסטריי.
כשהגיעו לנקודה בה נודע השביל בקצה הצוק, הזר עצר. הוא פנה אל המים האפורים, קרב את ידיו אל פיו וקרא:
"Hey dun dar! Ho dun dar!"
הדייג הביט בים. וראה שהמים כבר לא ריקים מחיים. משום שמכל עבר במים האפורים, נענים לקריאת הזר, היו הסלקי. סלקי אחרי סלקי. שוחים לקריאה. והזר המשיך לקרוא ולקרוא:
"Hey dun dar! Ho dun dar!"
אז פתאום הרגיש את ידי הזר על הכתפיים שלו: הידיים שמשכו אותו מעבר לקצה הצוק.
הם נפלו יחד, נפלו אל המים הקרים.
כשפגעו במים, ראה הדייג שהזר כבר אינו גבר: הוא היה סלקי. והיו אלה שיני הסלקי נעוצות בכתף שלו שמשכו אותו למטה, למטה, דרך המים הצלולים, הקרים.
הם ירדו וירדו עד שידע הדייג שהאויר שלו כבר נגמר, שהוא יצטרך לפתוח את הפה ולהיח למים הקרים להכנס.
לבסוף עשה זאת - והשחור כיסה את עיניו.
אבל כשפקח הדייג את עיניו, מצא שהוא עומד על קרקעית הים.
לצידו היה הזר, שוב בדמות גבר.
הזר הצביע לעבר סלע על הקרקעית. לפני הסלע שכב גופו של גבר צעיר - גוף אפור ממוות מתקרב. אפור, מלבד הפצע האדום הארוך שהתמשך מן הכתף ועד המפשעה.
"זה הבן שלי ששוכב שם גוסס. וזו הסכין שלך."
הדייג הניד לאט בראשו.
"כן. כן, זו שלי. והבאת אותי לכאן כדי לנקום בי?"
"נקמה? הא, נקמה יכולתי לקחת. אבל זה לא היה עוזר לבני. נקמה לא תעזור לבני כי רק היד שעשתה את הפצע תוכל לרפא אותו."
"לרפא את הפצע? איך אני יכול לרפא את הפצע?"
"רק הושט את ידך וגע בו, זה הכל."
והדייג הניח את ידו על הפצע. הוא הרגיש שהגוף של הבחור הצעיר קר. אבל תוך כדי שלאט לאט משך את ידו לאורך הפצע הוא ראה שהפצע נסגר. הוא ראה שבמקום בו נגע, הפצע החלים. אבל הקור מגופו של הצעיר נכנס עוד יותר אל גופו של הדייג, אל תוך זרועו. הקור היה כל כך גדול שהזרוע כאבה מאוד. כשמשך את ידו לאורך הפצע, התפשט הקור אל תוך הכתף שלו, לחזה, סביב ליבו.
הקור, הכאב, היו כל כך חזקים שהדיגג בקושי יכול להמשיך. הוא ידע שתוך רגע יכסה השחור את עיניו. ברגע הזה יפול אל קרקעית הים.
אבל כשפקח הדייג את עיניו הוא גילה שאינו נמצא יותר בקרקעית הים. הוא מצא שהוא לא נמצא יותר מתחת למים. הוא שכב על החוף מתחת לצוק שבצפון האי ווסטריי.
הוא חש עדיין את הכאב בגופו, אבל הוא היה בחיים!
הוא הביט סביב. הוא הרגיש את חום השמש, שמע את המיית הגלים.
לצידו ראה ערימה של רשתות דייג ישנות שלו, כולן מתוקנות להפליא.
ועל הרשתות היה מונח הסכין שלו.
ובכן, אתם יכולים לדמיין שאחרי כל זה, כשמשך הדייג את הרשתות שלו הוא מצא בדרך-כלל מספיק דגים.
לפעמים מצא שהדגים נשוכים או קרועים. לפעמים אפילו הרשת הייתה קורעה. אבל הוא רק היה אומר, "אח, זה רק הסלקי. וגם הם צריכים לחיות."
לימור שיפוני The Story Telling Company Inc מספרת סיפורים בכל מדיום - עין בעין, בכתיבה, מדיות דיגיטאליות, באזזים שיווקיים ובכל דרך בה יכול סיפור לצאת החוצה ולהגיע אל מי שצריך ורוצה לשמוע אותו. מנחה סדנאות במדיה חברתית לאנשי מקצוע בתחום המרקום, שיווק, משאבי אנוש, גיוס והדרכה, ניהול וכתיבת תוכן.
